כנס זמן

המשאב הכי יקר שלי הוא זמן.

החיים מאוד עמוסים בעשייה, אז להתחייב עכשיו למשימות גדולות נוספות זו בחירה מורכבת.

אבל אם מזמינים אותך לכנס גיקים ביהוד, לא תלכי?!

לפנות עכשיו בוקר שלם זו בחירה משמעותית, והיא כנראה תביא להשמטה של אחד הקורסים מרשימת הקריאה לשבוע הקרוב (אם מהנהנים מספיק בביטחון זה יכול להספיק בחלק מהמקרים).

אבל זה שווה את זה כי אפילו אחרי חודש לימודים אני צריכה את האוויר לנשימה.

אני צריכה ללבוש שוב את השמלה, לשים אוזניים ולפגוש קוראים חדשים.

אני צריכה לראות ידיים חדשות עוטפות ספר מוכר.

אני גם טיפ-טיפה צריכה את כל מי שבא להתלונן על זה שהספר השני עדיין מתבשל, ואת השיחה אחר כך על הדברים שאהבו יותר ופחות.

זו גם תחושה לא רעה לראות את ערימת הספרים מצטמצמת ונעלמת. ידעתם שמהר שמקיף את פינת העבודה היא הדרדרה לכמה אריזות אחרונות שמצליחות להתחבא מתחת לשולחן?

מי חשב שנגיע לזה שוב, ושההדפסה השלישית כבר תהיה מעבר לפינה?

"זה מה שנשאר" ש.ארצי

זה כיף, להשקיע שעות על שעות בספר השני שיהיה מושלם ולקוות (ולפעול לקראת זה) שיום יבוא וגם הוא יסיים בקלילות הדפסה שנייה.

ברגעים העמוסים באמת כל מה שאני צריכה זה לדמיין את ההזמנה מגיעה מבית הדפוס עם מאות עותקים של כל אחד מהם ולדעת שזה היה שווה הכל.