דרום אדום
עשיתי למעלה מ120 ימים מאז שפרצה המלחמה, אבל אתמול הגעתי לעוטף בפעם הראשונה.
בעבר חילקנו ספרים למפונים, פתחתי את הדיגיטלי בחינם, לבשתי ירוק זית מעט יותר מדי זמן... אבל לא הגעתי לאזור מאז דרום-אדום לפני כמה שנים.
וואי וואי איך הדרום נהיה אדום מאז...
אבל זה מוזר. נסעתי עם היחידה של המילואים, ורבים מהם כבר היו מאז תחילת המלחמה (בסיורים או במסגרת תפקידם הקודם) והמשפט שחזר על עצמו בלופים היה "לפני כמה חודשים הכל נראה אחרת לגמרי".
מיער מרוסס, המתחם ברעים הפך לאתר הנצחה עם שבילים ושלטים ומייצגים.
בסיס נחל עוז זכה לגדר חדשה שאשכרה יכולה להגן על החיילים.
כבישים נסללים מחדש (כי מכוניות נשרפות משאירות חורים באספלט).
ספק תקומה, ספק מפעל תיירותי עם טעם מוזר בפה...
בכניסה לנובה יש אוהל עם משקפי VR ליחידות מהצבא וראינו את התיעודים שהמלאכיות שם הספיקו לתעד מהשבוע הראשון שאחרי... בכל אזעקה היה רשום "אזעקה מוקלטת".
אבל כמה בומים! את כמעט יכולה להרגיש אותם. הייתי מתוסכלת שלא רשמו גם עליהם אזהרה.
כשנגמר הסרטון הורדתי את המשקפיים והאוזניות אבל הבומים המשיכו, והשריקות של המטוסים והאסימון נפל.
אבל ממשיכים בסיור ומגיעים לשאריות החמ"ל המפוחם בנחל עוז, רק לכמה רגעים ונצא, ופתאום התראת כוננות על חדירת כטב"ם ובדיעבד... זה בעצם מרחב מוגן.
אז אנחנו עומדים בתוך מה שמרגיש כמו תא גזים, מוקפים במוות ושכול, ובינתיים אנחנו מנסים להדליק בדלים של נרות נשמה שהשאירו מבקרים קודמים.
留言