העולם כולו רעד סביבו. העצים רקדו על מקומם, ציפורים ברחו מבין הצמרות בבהלה אל השמיים ואבנים התגלגלו במורד ההר.

לואי חמק מבין העצים המאיימים ליפול עליו ופילס את דרכו בזהירות בין הסלעים.

רעידת האדמה התחילה כשהיה בטיול בהרים שהקיפו את הכפר, כפי שנהג בכל יום של חופשת הקיץ. אבל דבר כזה מעולם לא קרה לו!

הוא פרץ בזריזות אל שביל, שם קיווה להיות בטוח יותר, אך באותה פתאומיות שבה הרעידה החלה, כך היא פסקה.

הילד בן העשר התנשף לרגע ארוך, גופו דרוך עדיין.

הוא חייב לצאת מהיער.

לואי מיהר במורד השביל שהכיר כמו את כף ידו, מדלג מעל ענפים שנפלו על הדרך. השמש השוקעת סנוורה את עיניו האפורות כשהגיח סוף־סוף מבין העצים. הכפר נפרש למולו.

עוד היה סיכוי שיספיק להגיע הביתה לפני שיחשיך. הוא המשיך, מסיט קווצת שיער ארוכה ובהירה שהתעקשה להידבק למצחו המזיע.

שלא תחשבו שלואי עדיין פחד מרעידת האדמה עצמה. הוא פשוט ידע כמה אימו בוודאי דואגת. היא תמיד דאגה לו יותר מדי בגלל ההיעלמות של אבא שלו. כך לפחות האמין, ובדיעבד לא היה רחוק מהאמת.

הילד התגנב בין בנייני הכפר הנמוכים, מנסה לחמוק מעיניהם של נערים מסוימים. קול קריין חדשות נסער נשמע מחלונות הבתים המוארים. לואי לא הבין את דבריו, אך מיהר מכדי להקשיב.

רק כשהגיע אל הבית הקטן והמבודד בקצה הרחוב נשם לרווחה. קיר הכניסה מכוסה הקיסוס הרגיע אותו. אימו תמיד אמרה שהצמח הזה הוא חומת ההגנה שלהם. דלת העץ הישנה ששובצה במרכז הקיר הייתה השער לעולם השייך לשניהם בלבד.

לואי נכנס אל הבית החם והמואר וחיפש את אימו במבטו.

את פניו קיבל קול קריין החדשות, סוף כל סוף ברור ומובן, "... אחר הצהריים פקדה אותנו רעידת אדמה בחוזקה שלא הורגשה באזור שלנו כבר מאות שנים. להפתעת החוקרים, נכון לרגע זה לא נרשמו רעידות מקדימות או משניות, כפי שקורה בדרך כלל. כמו כן, עדיין לא נמצא מוקד הרעידה, אך משערים כי מקורה במחוז הצפוני..."

אימו של לואי ישבה מרותקת לטלוויזיה הישנה. היא הרימה את עיניה לבחון אותו כשנכנס אל הסלון הקטן ואז חזרה להביט במסך.

הגבות של לואי קפצו בהפתעה. הוא ציפה שתעיר לו על החזרה המאוחרת הביתה, שתשאל אם נפגע ברעידה, שתכעס שהרחיק לכת.

רק אז שם לב למצב החדר סביבם. הסלון, שלרוב היה נקי ומסודר, נראה כאילו מישהו ניער אותו לכל עבר. המטבח הקטן מאחוריו היה במצב דומה. רעידת האדמה הפילה קרשי חיתוך, כלי בישול וסכו"ם על הרצפה, שם שכבו דוממים, מחכים שיחזירו אותם למקומם.

ניכר שדברים אחרים הטרידו את אֵתֵ'לִינָה סְמַרְקָש.

"הכל בסדר, אמא?" הדאגה הייתה ברורה בקולו.

שבירת הדממה ניערה אותה לחיים. היא הביטה בלואי כאילו שהבחינה בו לראשונה מאז חזר, ורק אז זינקה מהספה.

"כמובן יקירי, אתה בסדר? איפה היית כשרעידת האדמה התרחשה?"

היא בחנה אותו בחיפוש אחר פציעות כלשהן. משלא מצאה כאלו, נשקה למצחו וחיבקה אותו בחוזקה.

"אני בסדר, לא קרה לי כלום. טיילתי, כרגיל," ענה בקצרה, מוטרד מהזמן שלקח לה להתאפס.

בשבועות האחרונים אימו התנהגה שונה, מוזר מהרגיל. כלומר, לואי ידע שבאופן כללי היא מתנהגת די מוזר. היו לה אמונות תפלות שיתר הילדים צחקו עליו בגללן. כמו הקיסוס המגן על הבית, או עשבי התבלין שגידלה והמציאה להם כל מיני סגולות. הוא ואימו חגגו חגים שאף אחד סביבם לא חגג, ודיברו בשפה שאיש מלבדם לא דיבר. אימו סיפרה לו שזו השפה שדיברו במקום שבו גדלה. היא התעקשה שילמד לדבר בה באופן שוטף, למרות שלא ראה בזה טעם.

לואי קיבל את מנהגיה בהבנה ובאהבה, למרות שהרחיקו את הילדים האחרים ממנו. הוא ואימו חיו בעולם פרטי משלהם. רק שלהם. לא היה להם הרבה, אפילו לא קרובי משפחה או חברים. במצב הכלכלי שלהם – אפילו לגנבים לא היה מה לחפש בבית משפחת סמרקש.

למרות הכל, לואי היה מרוצה. לא חסר לו דבר. טוב, אולי חוץ מאבא. אב היה הדבר היחיד שהעז לרצות.

ידיה החמות והמחוספסות של אימו ליטפו את לחייו, מחזירות אותו למציאות ומרגיעות אותו.

"אני מודה לבורא שחזרת בריא ושלם, דאגתי כל כך," חייכה אליו בשקט.

"את באמת בסדר?" שאל בחשש. "את נראית מאוד... מוטרדת."

היא שלחה מבט רועד מבעד לחלון, אל שביל הגישה של הבית, ונאנחה. למרות שהייתה בשנות השלושים לחייה, הפחד גרם לה להיראות מבוגרת יותר.

"הימים כבר מתקצרים..." ענתה בהיסח הדעת. היא עצמה את עיניה, מנסה להתנער מהמחשבות המכבידות. "בוא, עזור לי לסדר את הבית."

אֵת'לינה שחררה את לואי והתכופפה להרים כרית שנפלה על הרצפה.

לואי הצטרף אליה, אבל המשיך להגניב לכיוונה מבטים מודאגים.

מאז שהתחילה להתנהג מוזר אפילו בעיניו, לא הפסיקה לדבר על התקצרות הימים. הוא לא הבין מה חשיבות הדבר, חוץ מסוף החופש הגדול שהתקרב.

כשסיימו לסדר, התיישבו אל שולחן הפלסטיק הזול ואכלו את ארוחת הערב שלהם בדממה.

לואי הבחין שעלה על פניה אותו מבט שהכיר היטב. גבותיה התכווצו, שפתיה התהדקו ועיניה הוצפו געגוע. כך נראתה תמיד כשחשבה על אביו.

כשלואי היה תינוק, הם עברו ממולדתה המסתורית של אימו לכפר לא רחוק מזה שבו התגוררו כיום. הם נטשו את אותו הכפר לאחר שפיצוץ אדיר והשריפה שנגרמה ממנו השמידו את מבניו. מרבית התושבים הספיקו לברוח מהאסון, אך אחדים, ובהם אביו, נעלמו ולא נמצאו מעולם. גם עכשיו, עשור מאוחר יותר, לא התגלה שום רמז שעשוי להוביל אליהם. הניצולים התפזרו ליישובים שונים באזור. בכפר שבו התגוררו לואי ואימו היום נותרה הייתה רק עוד משפחה אחת מהכפר ההוא.

הסקרנות לא נתנה ללואי מנוח, אך הוא השתדל לשאול על אביו ועל מולדתם כמה שפחות. כאב לאימו לדבר על הנושאים האלה. ובכל זאת... בכל פעם שעלה המבט ההוא על פניה, קיווה שהפעם תחלוק איתו את האמת.

"לך לישון, יקירי," דברי אימו החזירו אותו להווה כשסיימו לפנות את שולחן האוכל. "היה לך יום ארוך."

לואי לא היה עייף כלל, אך עשה מה שאמרה ונכנס לחדרו הקטן.

החדר היה די ריק, בלי הרבה צעצועים או רהיטים. מעט אופי נוסף לחלל בזכות הציורים שתלה על הקירות המתקלפים לאורך השנים.

חלון אחד צר וחורק אפשר לו להביט אל הירח שבהק בשמיים האפלים. הירח תמיד הזכיר לו אותה.

את נערת החלומות.

הוא מעולם לא סיפר עליה לאיש, למעט פעם אחת, לאימו, שתמיד סיפר לה הכל. לואי לא רצה שיחשבו שהוא משוגע, ורצה עוד פחות להכיר באפשרות שנערת החלומות אינה אמיתית, אלא סתם פרי דמיונו.

כמה קיווה שתופיע הלילה! הוא רצה לספר לה על כל הדברים המשונים שקרו לאחרונה. היא בטח תדע מה המשמעות שלהם.

לואי נאנח, עזב את החלון ונשכב על מיטתו הצרה. זמן רב והמון מחשבות חלפו לפני ששקע לשינה עמוקה.

צעדיו השקטים הדהדו מקירות המנהרה האפלה. לחץ והתרגשות אחזו בו. כל חייו הובילו אותו לרגע הזה.

בעקבותיו פסעה אישה צעירה. היא לבשה גלימה זהובה, ומתחתיה בגד שחור ומבריק שנצמד לגופה.

הוא זרק מבט קצר לאחור, מחפש חיזוק.

 האישה השיבה הנהון קצר ועודדה אותו להמשיך הלאה, עמוק יותר אל בטן ההר.

הדממה האפלולית עטפה אותו. רק הצעדים שלו ושל ההולכים בעקבותיו הדהדו סביבו בין קירות האבן.

ואז הבין. הוא כבר היה פה פעם. מזמן.

החלום החל להתפוגג, אך רגע לפני שפקח את עיניו שמע קול מוכר ומצמרר לוחש באוזניו שתי מילים בודדות.

"עמוק בסלע."

לואי התעורר במיטתו, זיעה קרה נטפה ממצחו ושערות ידיו סמרו.

הוא הביט מחוץ לחלון. בשמיים כבר אפשר היה לראות את קווי המתאר של ההרים מהמזרח משורטטים באור הזריחה.

הילד התנשם עמוקות, השעין את מצחו על ידו ומלמל שוב ושוב את המילים ששמע כדי שלא ישכח אותן, למרות שמעולם לא שכח שום דבר. "עמוק בסלע."

רק כששמע את אימו זזה ברחבי הבית, גרר את רגליו למטבח. מהשקיות השחורות מתחת לעיניה, הבין שגם היא לא ישנה הרבה באותו הלילה.

"ברוך מעלה השמש בשמיים," מלמלה, מעט ציניות זולגת לברכה. היא לא האמינה בתפילות, במיוחד לא מאז שגילתה את האמת, אך בכל זאת בירכה לפעמים לזכר תקופות יפות יותר, ולעיתים רחוקות אף יותר – בירכה בכנות. "לא ישנת טוב?"

"שוב היו לי חלומות מוזרים," הניד בראשו בכבדות ומילא קערה בדגני בוקר וחלב.

אימו הנהנה קלות, שוקעת לרגע אל תוך עצמה, "כן... זה בטח בגלל הימים שמתקצרים. לא נותרו שבועות רבים עד לסוף הקיץ."

את'לינה ידעה בדיוק מה יכול היה לפתור את בעיותיהם, אך גם ידעה את המחיר. האם זו הדרך הנכונה? האם הגיע הזמן?

"הממ... תכף אצא שוב, אני רוצה להשלים את הטיול של אתמול," אמר, מתעלם שוב מהערותיה המסתוריות.

"אנחנו לא יודעים אם בטוח לצאת עדיין. אולי תישאר בבית היום?" הציעה, יודעת מראש כיצד יגיב.

"להישאר בבית?!" לואי נטש את קערת הדגנים בזעזוע. "מה אני אמור לעשות בבית לבד במשך יום שלם?"

את'לינה נאנחה והשעינה את פניה על כף ידה.

"בבקשה, אמא. לא היו רעידות נוספות מאז אתמול,  אשאר במקומות פתוחים ואשתדל להיזהר. אני לא יכול להישאר בבית יום שלם, אני פשוט אשתגע!"

היא נעצה בו מבט ארוך. שניהם ידעו שהטיולים בחיק הטבע היו הנאתו הגדולה ביותר.

"לא תוכל להישאב ליום אחד לטלוויזיה כמו שאר הילדים?" שאלה בייאוש, מבינה שרחמיה לא יאפשרו לה לכלוא אותו לבד בבית.

"את יודעת שלא," ענה לה בתוכחה ודחף עוד כף דגנים תפוחים לפיו.

תשובתו צרמה לה במיוחד, נוגעת בנקודה רגישה שעדיין לא הכיר.

"בסדר, אבל אתה חוזר מוקדם הביתה. יש לי יום קצר בעבודה, אז אחזור בצהריים ואצפה לך," היא הזכירה לו את האיחור של אתמול. "ותשמור על עצמך. מאבנים רופפות או עצים לא יציבים לאחר הרעידה, ומכל מיני סיבוכים אחרים שאתה לפעמים מוצא את עצמך בהם," קולה היה תקיף, אך מבטה היה חם.

"אני אף פעם לא מוצא את עצמי בהם בכוונה..." סינן לעברה בשקט, משפיל את עיניו לקערה.

"תשתדל שלא למצוא אותם הפעם," עקצה אותו חזרה.

בכך הסתיימה השיחה. את'לינה נשקה לראשו ויצאה למקום עבודתה.

מעט אחריה עזב גם לואי את הבית. הוא שב על עקבותיו מאתמול, מטייל מזרחה אל ההרים ששכנו לצד הכפר.

השביל הסלול הפך במהרה לשביל חצץ, ואז לדרך עפר בלבד. בכל אחת מהדרכים לואי זיהה סימנים שעברו בהן לפניו מטיילים אחרים – עטיפות חטיפים, בדלי סיגריות ובקבוקים.

הלכלוך תמיד עורר בו כעס רב. לעיתים הביא איתו שקית כדי לאסוף את הזבל, אך היום, הזכיר לעצמו, עליו לשוב הביתה מוקדם.

אבל למרבה הצער, דווקא באותו יום, הסיבוכים מצאו אותו.

עם עיקול השביל סביב הגבעה הראשונה נחשפה לפניו חבורת נערים מוכרת שהתיישבה על צמיגים זרוקים בצד הדרך, לא רחוק ממנו.

לרגע שקל לואי לחזור אחורה ולטייל בשביל אחר, רק כדי לא לפגוש אותם. אך כבר היה מאוחר מדי.

"תראו מי בא להגיד לנו בוקר טוב!" קרא המנהיג שלהם, נער בשם כריסטיאן.

לואי קפא במקומו.

"רֶג! החבר שלך כאן!" צעק כריסטיאן לעבר אחד הנערים.

רג ישב בקצה החבורה, בגבו אל לואי, וגלגל טבק בנייר גלגול דקיק. שערו החום היה פרוע מעט ועורו השזוף נמתח על זרועות ארוכות וחזקות. הוא היה גדול מלואי בערך בארבע שנים.

הנער הפנה את עיניו החומות־בהירות לאחור וסקר את הטרף שלו, חיוך מרושע עולה על שפתיו.

לואי נשף בכעס וצעד מהר יותר במעלה השביל.

"סְמרקש, לאן אתה בורח? אמא לא תדאג אם תלך רחוק מדי?" רג לא טרח אפילו להרים את קולו, יודע שישמע אותו גם כך. זה רק הרגיז את לואי יותר.

הילד המשיך להאיץ וניסה בכל כוחו להתעלם מהצעדים שנשמעו מאחוריו. ברגע שרג ננעל עליו, שאר הנערים שמחו להצטרף לחגיגה.

החבורה של כריסטיאן הייתה ידועה בכפר. קבוצת נערים שלא טרחו ללכת לבית הספר ופשוט שוטטו וחיפשו לעצמם צרות – מה שנגמר לעיתים בהשחתת רכוש וגניבות קטנות.

כפי שבוודאי כבר הבנתם, לואי היה הצעצוע המועדף על רג. הוא נהנה להציק לו יותר מלכל אחד אחר ומלכל דבר אחר. מכיוון שרג היה חזק ממנו, לואי מעולם לא העז להרביץ לו חזרה, אך גם לא ספג את ההצקות שלו בשתיקה. למרות שזה עלה לו לרוב במכות נוספות.

רג השיג את לואי בקלות. שאר הבנים היו כמה צעדים מאחוריהם.

"למה אתה מטייל לבדך, סמרקש? אף אחד לא רוצה להיות איתך? אולי זה בגלל הקטע עם הרוזמרין, שמעתי שזה היה מביך ממש," קולו השקט והמתגרה נשמע לא רחוק מהאוזן של לואי.

שערות עורפו של הילד סמרו מכעס. מאיפה רג שמע שביום הראשון ללימודים את'לינה שלחה את לואי לבית הספר עם עלי רוזמרין בחולצה? היא האמינה שזה יביא לו מזל טוב בדרכו החדשה. שאר הילדים האמינו בעיקר שזה הסריח, וזכרו לו את האירוע שנים אחר כך.

"תסתום כבר," לואי סינן לעברו.

"למה לי?" רג ענה בקצרה, לא מתרגש.

"ככה," לואי נעצר במקומו והסתובב להביט אל תוך עיני הנער הבוגר.

רג עדיין חייך, אבל לואי זיהה את הכעס שהחל להתעורר בו.

"תעזוב אותי בשקט ותן לי להמשיך בדרך. לא עשיתי לך כלום ואני לא רוצה שום קשר אליך," ליבו פעם בעוצמה כזו שחשש שרג ישמע זאת, וכל החזות האמיצה שהציג תתפורר.

עיניו הקרות של הבריון התרחבו בהפתעה. הוא השתתק לכמה רגעים.

"כן עשית לי משהו," רג ענה לבסוף בשקט. "נולדת."

הנער ניסה להיות שנון, אך טיפת אמת נזלה מעבר לחומות ההגנה הכבדות שלו.

לואי עיוות את פניו והסתובב ממנו במהירות, אך רגל ארוכה נשלחה להכשיל אותו. הילד איבד את שיווי משקלו והתרסק עם פניו קדימה, בולם בקושי את גופו בשתי ידיו.

קולות צחוק נשמעו מאחור, ורג מיהר להצטרף.

"אוי לואי המסכן, השמש סנוורה אותך ונפלת?"

הצחוק המתגבר רק הרתיח יותר את לואי הפצוע.

"אתה רוצה שנקרא לאמא שתעזור לך לקום?" רג המשיך להקניט אותו.

זה היה הקש האחרון.

"אמרתי לך לסתום!" צעק לואי ונעץ את מרפקו בשוק הנער הגבוה שעמד מעליו.

רג התקפל מכאב ותפס את רגלו בצעקה.

לואי לא בזבז זמן וזינק על רגליו, רץ כל עוד נפשו בו.

מעולם לא העז להחזיר לרג לין פיזית, תמיד היה בצד המקבל של המכות. הסיפוק שהתפשט בו גרם לרגליו להרגיש קלות יותר.

"סמרקש!" שמע את רג שואג מאחוריו.

לואי לא העז להביט לאחור, אבל שמע צעדי ריצה מתחדשים מאחוריו.

"שחרר ממנו, רג!" כריסטיאן קרא מאחוריהם. "למי אכפת ממנו?"

אבל לרג היה אכפת. לא הייתה לו שום כוונה לוותר לילד.

לואי עקף עוד שיח קוצני. חזהו בער מהריצה המאומצת, כל שריריו צעקו. כמה זמן עוד יחזיק מעמד?

ואז נעצר בבת אחת, מוצא את עצמו בהתפצלות דרכים.

מימין הדרך המוכרת שבה תכנן לטייל, ואילו משמאל – דרך חדשה שמעולם לא צעד בה. והייתה סיבה טובה שתמיד נמנע ממנה.

"חכה שאני אתפוס אותך, אפס!" שמע את רג מאחוריו.

אין זמן להסס. הוא פנה שמאלה.

כשהפסיק לשמוע את הצעדים בעקבותיו, לואי נעצר והביט לאחור.

רג עמד בהתפצלות הדרכים והביט בו, מתנשף במהירות. לואי כמעט ראה את גלגלי השיניים מתגלגלים במוחו, האם ימשיך לרדוף אחריו או לא.

השלט בתחילת השביל הצהיר על שם הכפר ששכן פעם בהמשך הדרך, לפני שהפיצוץ פגע בו. מכל המשפחות שפונו ממנו אל הכפר שבו לואי גר כעת, נותרו רק שתיים – משפחת סמרקש וזו של רג, משפחת לין.

רג הביט ממושכות בשלט שהורה על כפר הולדתו, ואז בלואי.

"אני עוד אטפל בך, סמרקש," סינן בזעם, מסרב לעלות על השביל שמוביל למקום המקולל ההוא.

לואי חייך בניצחון, הפנה לרג את גבו ומיהר להתרחק ממנו ולחקור את המקום החדש שנגלה לפניו.

אנשים מהאזור תמיד אמרו ששררה בכפר תחושה מצמררת, מסוכנת. חלקם טענו שחשו בה גם לפני הפיצוץ, שפשוט סיפק תירוץ לנטישת המקום לעד.

אך משהו באוויר דווקא משך את לואי פנימה. הוא צעד במעלה הדרך בביטחון הולך וגובר.

הוואדי הזה לא היה שונה במיוחד מהאחרים באזור, אך תחושת הניצחון מהמרדף האירה אותו בגוונים חדשים. אפילו הצמחייה, שהייתה דומה בכל רכסי ההרים בסביבה, נראתה מרגשת יותר בעיני הילד הצעיר שכבר הספיק לשכוח שהבטיח לאימו שיזהר היום במיוחד.

הוא שלף משאף קטן וחבוט מכיס מכנסיו והסדיר את נשימתו לאחר הריצה המאומצת. עיניו נתפסו בהר שסקרן אותו כבר בעבר מרחוק.

לואי התחיל לטפס בזהירות בין הסלעים אל ההר, נהנה מהמאמץ. השמש כבר עמדה במרכז השמיים כשהילד הבחין בנצנוץ בזווית העין. מה זה יכול להיות?

הוא סטה מעט מהמסלול שתכנן וחיפש את מקור הנצנוץ החמקמק. מדי פעם בעיקול הדרך נצנץ אליו שוב אותו חפץ זר והוא המשיך להתקדם לעברו.

כשהיה בחצי הדרך אל הפסגה, גילה בין סלעי ההר הגדולים פתח רחב שהוסתר על ידי קימורי ההר והצמחייה הצפופה.

במבט לאחור, השיחים המעוכים בפתח המערה היו אמורים לסמן לו שמשהו אינו כשורה. אבל לואי היה נחוש למצוא את מקור הנצנוץ.

הוא צעד קדימה אל הפתח, אך אבני המערה היו שחוקות וחלקות משאר האבנים באזור. רגלו החליקה. לואי השתטח על צידו, בולם את עצמו בקושי על היד שנפצעה במפגש עם רג. הכאב הזכיר לו לפתע את הבטחתו מהבוקר.

גל אשמה שטף אותו. אין ספק שבמערה הזו שוכנות סכנות מיותרות שמהן הבטיח לאימו שיתרחק. אך סקרנותו גברה על ההיגיון, במיוחד כשזיכרון החלום מאתמול עלה בו.

"עמוק בסלע," לחש בלילה קולה של נערת החלומות. אולי לכאן התכוונה?

בנשימה עמוקה אחרונה טיפס אל פתח המערה ופסע היישר אל מקור אור שנח מטרים בודדים ממנו. הוא התכופף להרים אותו, עיניו מתמלאות באורו החם.

זו הייתה אבן משוננת בגודל כף ידו. לואי מצמץ בפליאה. הוא לא ראה דבר כמותה מעולם. היא הייתה עמומה מצידה האחד והבריקה בגוונים זהובים עמוקים מצידה האחר. מקרוב, נדמה לו שהתערבל בתוך האבן נוזל עמום, אך הניח שמדובר באשליה בלבד. הדבר המפתיע ביותר היה החום שנפלט ממנה וכמעט שרף את ידו.

לואי הרים את ראשו וניסה להתבונן לעומק המערה. האם יש בה אבנים דומות נוספות?

מתח משונה אחז בו, כאילו ידע שהוא עומד על סף תהום שעדיין לא הבחין בה. זה היה מסוג הרגעים שאתה יודע שישנו את חייך, ולו במעט.

הוא שלף מכיסו פנס קטן שתמיד נשא עליו ליתר ביטחון וסרק את עומק המערה. היא הייתה גדולה, חשוכה ומפותלת. נצנוץ נוסף לכד את עינו, מעט עמוק יותר.

ביד רועדת מעט, טמן את האבן הזהובה בכיסו והעמיק אל תוך החשכה. לאחר כמה צעדים ארוכים הגיע אל האבן הנוספת, ליד הפיתול הראשון במנהרה.

היא זהרה אליו בצבע כסף, אך בניגוד לקודמת הייתה קרה כקרח.

לפתע רחש נשמע מהעיקול לידו, כמו מנוע קיטור כבד.

במתח הולך וגובר לואי האיץ את קצב הליכתו ועבר את העיקול כדי לחקור את מקור הרעש. הוא מצא את עצמו עומד בכניסה לחלל עצום בגודלו, אולי בגודל ההר כולו.

ליבו פעם בקצב בלתי נשלט כשהרים את הפנס אל קיר המערה לצידו וחשף חריטה בשפה שלא הכיר. ערימת קש אדירה ומעוכה שכבה ממש מתחת לכתובת הזרה.

הילד התקדם לעבר הכתובת, אך נעצר כשרגלו דרכה בצליל פיצוח על מה שנשמע כמו ענף יבש.

לואי בלע רוק. משהו הרגיש לא נכון. הוא הוריד את אור הפנס לרגליו באיטיות. מתחת לנעל שלו הייתה עצם יבשה.

הוא הסתובב בחדות ובחן את רצפת המערה. היא כוסתה כולה עצמות קטנות לצד אבנים צבעוניות נוספות.

החלחלה שעברה בו שרדה רק לרגע קצר, כי אז הרחש שסקרן אותו מלכתחילה נעשה לנהמה.

רועד בכל גופו, לואי הרים את הפנס כך שאורו חזר מהר האבנים הזהובות שנהם לעברו, כמה מטרים לפניו.

זוג עיני זהב רושפות הביטו עמוק לתוך עיניו.